​אשה נשארת על קולב
הכוריאוגרפית והרקדנית גבריאל נויהאוס לא רצתה מעולם להיות חלק מהמוכר והידוע. לא בלימודיה בבירות אירופה ולא בישראל. אולי לא מפתיע לכן שביצירה חדשה שלה, שתעלה ביום שבת, היא משקיעה את כל כוחה בהימנעות ממגע עם הרצפה
שיר חכם  13.01.2013  17:47

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביצירה החדשה של גבריאל נויהאוס, כוריאוגרפית ישראלית ממוצא שווייצרי, נוגעת היוצרת והרקדנית ברצפה רק שבע דקות בלבד. כדי להימנע ממגע עם הרצפה היא נעזרת בחפצים רבים. היא נתלית על קולבים, פוסעת על בקבוקי מים, קופצת מכיסא לשולחן ועוד, אלא שברגע מסוים כוחותיה אוזלים. היא יורדת לרצפה ושוהה עליה שבע דקות מתוחות. במשך כל הזמן הזה מתנוססת על אחד הקירות תמונה מטרידה של אשה מבוגרת, שנויהאוס מספרת כי היתה תלויה בבית ילדותה ועוררה בה פחד גדול.
"בחיים יש אובססיות, ולי יש חדווה לדיוק", היא אומרת בקול דקיק. האם היא עוסקת ביצירתה בהפרעה אובססיבית-כפייתית? "ברור שהאשה לא רוצה לדרוך על הרצפה כי היא מלוכלכת, אבל במישור האישי זה בכלל לא קשור לניקיון, אלא למשחקי ילדות ששיחקנו בבית הורי", היא עונה.
בית הוריה של נויהאוס, כיום בת 50, אם לשתי בנות בשנות העשרה, שכן בעיר Bienne. לארץ היא עלתה ב 1991 בעקבות בן זוג ישראלי, אך מאז שמרה על פרופיל נמוך בתחום המחול. אמנם, שני החלקים הראשונים של היצירה החדשה הוצגו בפסטיבל "קליפה אדומה" ב 2011 וב"אינטימדאנס" השנה. אך ביום שבת הקרוב, בתיאטרון קליפה בתל אביב, יעלה הערב המלא הראשון שלה, המורכב משלושה חלקים: "האשה שלא רצתה לרדת לקרקע", "תלויה" ו"הולכת על המים".

גבריאל נויהאוס. מתחילה תמיד מהחומר. 
רק לא בלרינה
את פעילותה בתחום המחול החלה נויהאוס עם סיום התיכון, כשנרשמה לבתי ספר פרטיים למחול בבריסל ובלונדון. בתקופה זו, תחילת שנות ה 80, המודלים שרווחו בקהילת המחול האירופית היו הקלאסי והניאו-קלאסי ומוקדי העלייה לרגל של רקדנים צעירים היו "מודרה", בית הספר של מוריס בז'אר בבריסל, ובלט האופרה של פאריס.
את נויהאוס כל זה לא הרשים. "לא רציתי בכלל לעלות על נעלי פוינט, זה נגד את תפישותי", היא אומרת. "בנעורי קראתי את סימון דה בובואר והלן סיקסוס, ולא רציתי להיות האשה האידיאלית או הבלרינה, אלא אשה אמיתית".
אבל, היא מקפידה להוסיף, המרד שלה החל עוד קודם לכן, בימי התיכון. בתיכון שלמדה בו, היא מספרת, ביטלו קורס חובה לבנות במקצועות תפירה, בישול וטיפול בילדים לאחר שיצאה נגדו. "הפמיניזם איפשר לי למרוד במשפחה", היא מסבירה ומבארת כי גדלה בבית בורגני פרוטסטנטי שנשען על ערכים נוקשים, ומכאן גם עניינה באובססיביות.


נאמנה לעצמה, בחרה נויהאוס להשתתף בשיעורי הבלט של הגברים בתקופת לימודיה בלונדון. ובשעה שרוב הרקדנים נסעו לאודישנים ללהקות הבלט הגדולות, היא עצמה התמקדה בסצינה העצמאית של המחול ואף הקימה להקת מחול עכשווי בשם "UnlimitedDance". בארבע שנותיה בעיר ¬ 1983 1987 ¬ התפרנסה נויהאוס, בין השאר, מדוגמנות עירום ואף נמנתה עם קבוצה שפלשה לבתים נטושים (סקווט), אך כשתם אישור השהייה שלה בבריטניה חזרה לשווייץ.
כבר עם חזרתה, בשנת 1987, קיבלה תפקיד בפרויקט תצוגת אופנה של להקת המחול  Ballet Contemporain Suisse"" בז'נבה ושם גם הכירה את בעלה לעתיד, פסל ישראלי (ממנו נפרדה בינתיים). לאחר מכן קיבלה הצעה לעבודה קבועה בלהקת "תיאטרון מחול ציריך" (ZTT), עברה עם בן זוגה לעיר, ושם גם מיסדו את יחסיהם.
ב"תיאטרון מחול ציריך" חוותה נויהאוס הכרה ותהילה. "זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי לסיורים, החלק המהנה ביותר בקריירה של רקדן, ועבדתי עם כוריאוגרפים שהערכתי", היא מספרת. לאחר ארבע שנים נכנסה להריון ולבקשת בעלה עלו לישראל. על ההחלטה הזאת היא מעידה כי "היה קשה לעזוב עבודה קבועה, שנדיר לקבל כרקדנית, אבל תמיד אהבתי שפות חדשות והסכמתי לנסות".
בני הזוג הגיעו היישר אל תוך הכאוס שהותירה אחריה מלחמת המפרץ. אבל לא הדי המלחמה הכו בה, אלא החום, שכמעט גרם למותה בעת טיול לים המלח. מנגד, היא אכן הוקסמה מערבוביית השפות: "באולפן הייתי העולה היחידה שאינה מברית המועצות, ואני עצמי הגעתי מארץ שמדברים בה צרפתית, גרמנית, רומאנשית ואיטלקית. הוקסמתי לגמרי ממקורותיהם השונים של האנשים, זה היה כאילו עשיתי עלייה גם לרוסיה, לאסיה ולאמריקה".

ב 22 שנותיה בארץ התפרנסה מניהול מגמת מחול בבית הספר רמות חפר שבקיבוץ מעברות ומעבודות תרגום, ובמחול התמקדה בשיתופי פעולה בפרינג'. היא התרחקה מעט מלב הסצינה ושיתפה פעולה עם אמניות פלסטיות, ובהן ענת מיכאליס-כהן וענת פיק, והופיעה בחללים אלטרנטיביים ובתערוכות אמנות מרכזיות.
בין השאר היא שיתפה פעולה עם המשוררת ענת זכריה, במיזם שנקרא "יפה אחת קודם", ובנתה שמלה מגיליונות נייר ששימשה לכיסוי ובה בעת גם להתפרקות של הדמות הראשית. בעבודת מיצג עם מיכאליס-כהן (2004) היא תפרה במשך 21 שעות גלויות זו לזו, ובערב "נא לא להפריע" בתיאטרון קליפה סרגה שמלה ובה בעת פרמה אותה.

נקודת המוצא שלה ליצירה, היא מסבירה, היתה מאז ומתמיד החומר. "ואני בדיוק מחפשת את החומר הבא שלי", היא אומרת. "כבר השתעשעתי עם קפיצים ארוכים וכבלים מברזל, אבל הם יקרים. עם אדמה עוד לא התעסקתי, אולי אעבוד עם אש. שקלתי לבשל ריבה ענקית, אבל אין פה מספיק פירות אקזוטיים". 
גם עבודתך הבאה תעסוק באובססיביות-כפייתית?
"אכן היתה מידת מה של אובססיביות או סיזיפיות בכל העבודות שלי, לפעמים בעשייה או בתנועתיות ולפעמים בתפאורה או באביזרים. אבל טרם החלטתי על מה יהיה המופע הבא".
נפרדת מבעלך ובנותייך כבר בוגרות. את שוקלת לפעמים לחזור לשווייץ?
"לפעמים יש געגועים אבל לא לשווייץ, אלא לצליל של המים במזרקה בלילות הקיץ או להרים. אבל כל אלה מייצגים בעצם את הזמן שביליתי עם הורי ועם משפחתי".